עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
Smoothcriminaln@walla.com
חברים
see from the heartThe darkMayuletearsשאריות של החייםWithout a Face
איתמר בן ברוךAmityahavשקדNicole Angel Xכוכב באפלה
gamer girlאשת הזאבYin Yang ☯LonelyGirlLonely guyMeshi
עוד מוזרה בעולםTigerLilyדניאלBlue MoonEmo Life
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי, תבחינו בו. תאמינו שזה משתפר. תשאבו ממנו השראה.



ירושלים/ תל אביב
04/08/2017 04:16
smooth criminal

מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, 2017.
נושא המצעד: דת ולהט"ב
שעת התחלה: 18:00
שעת סיום:20:30
נוכחים: כל המשפחה כמעט- אבא, אמא ושני אחים גדולים צוות צילום מיס דוקו, ואני.

בעבר כבר הלכתי לשני מצעדים, שניהם בתל אביב, "בירת הגייז". אולם המצעד התל אביבי לא ענה על הצורך שלי במצעד. 
כל מאבק בו הוחלש לטובת הפרובוקציה לעיתונות. במקום להפיץ את המגפונים והסיסמאות הופצו תמונות הגברים השרירניים בחוטיני.
חיפשתי מאבק אמיתי, כזה שלא פוזל לצדדים כשההנאה קורצת, כזה שמשיג תוצאות, או לפחות יודע שעשה כל מה שיכל לטובת העניין.
ציפיתי למצוא אותו במצעד בירושלים. האם מצאתי? האמת שבשלב זה, בעת כתיבת הפוסט, אני בכלל לא בטוח מה אני חושב עליו. 
מהיכרותי אותי, במהלך הכתיבה אני אבין. אולי גם הבנה לא החלטית כזו, מסתייגת. מתאים לי.

המצעד בשבילי הוא המרחב הבטוח, או לפחות אמור להיות. זה המקום של כל אדם ללכת ברחובות העיר שלו, או ברחובותיה של עיר מרכזית במדינתו, ללא החשש הזה, אותו החשש שאפשר להבין כשאתה בפנים וקשה להבין כשאתה בחוץ. כמו ללכת עם כיפה בכפר הסמוך בתקופה מתוחה בטחונית. כזה חשש. חשש המוביל לשיחות בין בני זוג כשהם יוצאים מהבית- "אנחנו יכולים להיראות כאן כמו זוג?" , לחזור לארון, לפחד, להרגיש שנוא גם אם אתה לא בהכרח שנוא. וזה לא משנה כמה תהיה אדם טוב ביום יום, החשש הזה יגרום לך לרצות להחביא את מי שאתה לפעמים. גם אם ביומיום אתה גאה מאוד.
המצעד הוא המקום להיות אני, להיות מוקף במי שיכול להבין, במי שיודע להכיל אותי, גם אם יש לי שיער קצרצר, שיערות ברגליים, ותווי פנים נשיים. גם אם אני הולך יד ביד עם בן זוגי, גם אם אני מסרב להשפיל מבט כשמסתכלים. הוא להראות לאלו היושבים בבית, במיטה בחדרם עם דלת סגורה ומסתכלים דרך המסך על הצועדים- אותם אנשים שנבצר מהם להגיע חרף רצונם, אותם אנשים שמפחדים להגיע, אותם אנשים שאם יגיעו לצעוד ייתכן ולא יוכלו לחזור לביתם חזרה. המצעד כאן כדי להראות כוח, להראות עוצמה, לחזק בדיוק את אותם אנשים מרחוק. 
ומי כמונו יודע כמה זה חשוב ומשמעותי.

ברגע שמצעד מקיים את הדברים האלה, קמה קהילה מאוחדת, צעדה משמעותית באמת שמסוגלת לשנות. ליצור מהפכות לחיי היומיום ולא רק למצעד.

אני לא בטוח האם נכחתי במצעד כזה, כמעט בטוח שלא.
במצעד בתל אביב הרגשתי נבוך לצעוד, בהחלט לא הרגשתי בטוח וגאה. בתחילת המצעד אני צועד עם כולם, המוני אנשים צועדים יחד בדגלים, בחולצות טריקו, גופיות ושורטס, מגפונים וסיסמאות לכל עבר, לכל קבוצה הסיסמא הספציפית לה.
אתה מרגיש חזק, אתה שומע את המאבקים; את הקול הצרוד, את הזיעה על המצח, את המלחמה המכובדת הזו.
כל זה קורה עד לחיבור עם המשאיות, אלו שכבר עומדות מוכנות בחיבור עם החוף, מעוטרות בלוגו מועדון הגייז ששילם על קיום המשאית, וברקדנים בלבוש כמעט בלתי נראה וקוביות של חדר כושר שמונה ימים בשבוע.
ופתאום המאבק נהפך בלתי נראה- אותם ילדים שמודאגים מהעתיד שלהם בישראל לא מצטלמים יפה כמו משאית צבעונית.
פתאום המאבק נראה שטחי- אנשים רואים חדשות ולא רואים שם את המאבק, הם רואים חיוכים. הם רואים שמחה, סיפוק, שביעות רצון.
המאבק קיים- אבל אין מי שיאזין לו.
סרבתי להאמין בפריצות במצעד, בחרתי להסתכל בקבוצות היפיפיות, האקטיביסטיות, הנכונות, בחרתי להסתכל על המשאיות כלא מזיקות, כצוות בידור ותו לא.
אבל הבנתי שטעיתי כאשר ילד צעיר ממני צעד מלפני לצד אופניו, רוקד בהלבשה תחתונה, ואדם זר לו חולף על פניו ואוחז באחוריו מבלי להביט בילד בכלל. 
זו לא הקהילה שלי, אני גם בטוח שזו לא הקהילה של אף אחד. זה המיעוט, הקטן, זה שמושך את התקשורת כל כך בשל קיצוניותו.
אולי זה לא אקטיביסטי במיוחד מצידי, אבל לא אכפת לי שיעשו מה שהם רוצים, אפילו במצעד, שיבואו לצעוד רקדני המשאיות, שיבוא לצעוד הילד, המצעד האידיאלי שלי יכיל את כולם, חוץ ממטרידים מיניים, כמובן. אבל הם לא המצעד, אני לא רוצה לראות אותם על העיתון של הבוקר. אני רוצה לראות את קבוצת איגי, את קבוצת חוש"ן, את קבוצת ההורים לילדים להט"ביים, את אותם אנשים שמעבירים בי צמרמורת במצעדים, שגורמים לי להרגיש חזק ולא לבד. שהם יהיו על העיתון ויעזרו להפיץ את הבשורה לאותם אנשים שכל כך צריכים את החיזוקים האלה כרגע.

המצעד בירושלים מבחינתי היה שיפור עצום, קפיצת מדרגה רצינית.
אולי זה היה נושא המצעד השנה, דת ולהט"ב, שנראה לי יפה וצודק כל כך.
קבוצת תהל"ה להורים, שהעבירה בנו צמרמורות כבר בתחילת המסלול, צעדה איתנו את הדקות הראשונות של המצעד בשירים וחיוכים.
"מה המסר שהם מעבירים שגורם לי להרגיש ככה?" תהיתי כשנפרדו דרכנו והבנתי- המסר הוא החיבוק. הוא הקבלה העוטפת הזו שאומרת שהם מבינים. יש ילדים שרק מחכים שההורים שלהם יגידו את זה, הם יחכו אולי חודשים, אולי שנים, ואולי כל חייהם. והנה הולכת לה קבוצה, בחולצות סגולות ושלטים, והיא צועקת את זה בגאון. 
לאחר שדרכינו נפרדו קיבלנו פרח.
"פרח לשירה?" שאלה, בקול אוטומטי כבר, אישה בשולי המצעד. בלב נמוג הושטתי יד לפרח הלבן, אותו, לאחר מרחק הליכה מסויים, הנחתי על הר הפרחים הלבנים במקום הירצחה. שלט ענק ותמונה של שירה בנקי השקיפו על ערימת הפרחים. אלפי פרחים, זה על גבי זה. אוי, הצמרמורות והדמעות בזווית העיניים.

כשדיברתי עם אמא לקראת המצעד, הכנתי אותה מראש שיהיו הפגנות נגד. משני הכיוונים. אמרתי לה שכמדי שנה יפגינו דתיים קיצוניים מחוץ לגבולות המצעד. הכנתי אותה גם שהשנה, בשל הנושא המורכב שנבחר למצעד, יפגינו גם מתוך הקהילה, כנגד הדת.
צדקתי.
את המצעד ליוו אנשים בכיתוב אדום על רקע לבן על גבי שלטים, "אין גאווה בדת". אני מוצא את זה פוגעני, אני לא חושב שיש צורך להסביר למה.
השיח הזה קיים בקהילה מזה דורות. החיפוש אחר יעד לאצבע המאשימה מצא מנוחה על גבי הדת. אנשים ייאשו מלהאשים פוליטיקאים מתחלפים, דורות מרקיבים, והדת, הנצחית והגדולה, הבהבה להם באורות אדומים.
המשפחה שלי ואני עברנו תהליך לא פשוט, לצאת מהארון זה לא פשוט גם ככה, אבל לצאת מהארון ולהאמין באלוהים- רק אחוזים קטנים מצליחים.
אולי כי אנחנו מטומטים, אולי כי אנחנו ליברליים יותר ממשפחה דתית נורמטיבית, השם יודע.
אבל קרה המקרה- והמשפחה הדתיה שלי לבשה כיפה ודגל ויצאה לצעוד.
בלילה שלפני המצעד שיתפתי את אחותי בתהיות שלי- נניח ואדם חרדי ולהט"ב יוצא מהארון ונשאר חרדי, הרי שזה יהיה קשה כל כך להגיע למצעד בלבוש החרדי, בטח כאשר הצועדים עוד מנקים את הדם שהותיר אחריו ישי שליסל, אדם שלא ניתן אפילו לומר עליו שהוא קיצוני- הוא לא מייצג שום קצה של שום דבר. אבל שוב, האצבע המאשימה נחה כעת על הדת, ואדם חובש כיפה נחשב בעיני פריטים כמייצג.
עד לאן יצליח לצעוד אותו האדם? אפילו במצעד האוחז בנושא הדת. עד סוף המסלול? עד לאנדרטת הפרחים? עד לבידוק הביטחוני בכניסה למצעד?
המצעד כאן כדי להכיל את הצועדים, לחזק וליצור תחושת בטחון. או שמא הזכות ניתנת לאוכלוסיות מסויימות לפי בחירת האספסוף?
דתיים חברי הקהילה מקבלים את הסתירה פעמיים. כאשר רב מטיף נגד הקהילה ואנחנו מחפשים את המקום המכיל בקהילה שלנו שחווה את השנאה גם היא, ובמקום לדבר בגנות הרב, השיח הקהילתי מדבר בגנות הדתיים.
ואיפה אנחנו? איפה המרחב הבטוח שלנו, להרגיש חזקים?להרגיש חלק?

שלט נוסף במצעד היום שמשך את עיניי היה שלט וורוד ענק איתו צעדה קבוצה לבושה בחולצות וורודות עם הכיתוב "די לכיבוס" וכלי נגינה.
על השלט, בכתב שחור ענק, נכתב" אנחנו מזדיינותים בתחת (ומזה לא יוצאים חיילים)".
אחי החייל החליף צבעים. הוא משרת בצבא כבר חמש שנים, בקבע. 
פתאום ראיתי באור אחר את הפוליטיקה במצעד- עם השנים אתה מתרגל לנוער מרץ, "די לכיבוס", "אמייגאד זהבה גלאון באה למצעד איזה יופי שהיא תומכת", "איכס ראית שמירי רגב באה?"..
לכן גלגלתי עיניים למראה השלט.
מה שבאמת תפס אותי היה המילה מזדינימות. תקראו לי מתחסד, תקראו לי ילדותי, אבל אני לא חושב שגסויות צריכות להיאמר במצעד.
הורים מביאים לשם את ילדיהם, מגזרים שונים מגיעים לשם. למה לא לקרב בין כולם סביב גורם משותף במקום לפלג ולשסע?

על שתי המגרעות האלו מפצים לגמרי שאר הדברים:
קבוצת הומואים דתיים שרוקדת לצלילי מוזיקה חסידית לצד מוזיקת מסיבות מהרחוב, ארגון יהדות חברתית שצועק "ירושלים של זהב, נצנצים, ולהט"ב", עלון מידע על אובדנות ומוקדי תמיכה עם תמונתה של דניאל דןוג סיגאוי, שהתאבדה בשנה שעברה, מחווה מדהימה לשירה בנקי, קבוצות מדהימות שצועדות יחד, ושמירה הדוקה של הכוחות הביטחוניים שאפילו דאגו שלא נראה את המחאות נגד המצעד שבחוץ.

המצעד בירושלים מנצח את המצעד בתל אביב, זה ברור לי.
אולם עדיין דרך ארוכה לפנינו לפני שנגיע למצעד המושלם. 
הצעד הראשון לדעתי, הוא התקשורת. כל עוד התקשורת תתמקד בצבעוני והשטחי המאבקים לא יקבלו תאוצה ונראות ואנשים יחששו להגיע לצעוד לצד הפרובוקציה שמתפרסמת בתקשורת.

אני אמשיך לצעוד גם בשנה הבאה. בתל אביב, בירושלים, ואני מקווה שאפילו בערים נוספות- למרות הנסיעות הארוכות לקצוות המדינה.
בסוף זה יהיה שווה את זה, כשאני אדע שנתתי את כל מה שהיה לי לתת לטובת השינוי, ובעזרת השם, הוא גם יתחולל.

יהיה זכרם.ן מהפכה.
0 תגובות
רק אל תהיה חרא
31/07/2017 04:51
smooth criminal
הבטחתי לעצמי שאני אכתוב כאן שוב.
שאני לא אתן לזמן לעבור ולהשכיח ממני את הבלוג לעוד חודש עד הפעם הבאה שהאשמה תכרסם אותי מבפנים על נטישת הבלוג.
אז אני כותב.
וכשאני מתיישב לכתוב השעה היא 4:16. לפני שהשמש עולה, אחרי שנגמר הלילה.
אני בדיוק חוזר מיום ארוך במיוחד- העברתי פעילות במועצת התלמידים והנוער בעיר עד אחת וחצי ומשם הלכתי עם חברים לבית ריק של חבר.
האמת, הרגשתי כל כך לא קשור. האנשים השתנו כשאני הייתי עסוק בשינויים שאני עברתי.
בזמן שהתרחקתי מהם הגיעו אנשים חדשים למלא את החלל שנשאר שם ולי כבר אין מקום. פיזית. על הספה.
אז אני יושב על הספה בסלון, רחוק מכולם, ומנהל שיחת השלמת פערים עם מי שהייתה חברה מאוד טובה שלי לפני הרבה זמן.
והיא כל כך השתנתה. 
מילדה חסרת הערכה עצמית, כזו שלא מסתכלת לאנשים בעיניים, היא נהייתה אישה יפהפיה, מלאת ביטחון עצמי.
אני מרגיש אשם שפיספסתי את כל זה. שנתתי לקשרים שהיו לי להתפורר בתוך כל ההרס העצמי שהייתי בו.
אבל הסכמנו הלילה שאנחנו מחדשים את הקשר, אני מקווה שבהבטחה הזו נצליח לעמוד.

ככה הלו"ז שלי נראה פחות או יותר.
אני במועצת התלמידים והנוער גם בעיר שלי וגם במחוז. בשתי המועצות אני בתפקיד הנהגה- מה שדורש ממני המון זמן והשקעה.
אני גם פעיל בקבוצות שונות של הנוער בעיר, ומצטלם לסדרת דוקו של יס.
אני גם עובד ברוב ימות השבוע בערך 11 שעות ביום. אני מנסה לממן לעצמי את הניתוח.
אני חייב לעבור אותו. קיוויתי שאני אספיק להרוויח מספיק כסף ולהתנתח כבר בחופש בגדול, שיהיה לי הרבה זמן החלמה לפני הלימודים. אבל זה לא קרה והמשכורת שלי כל כך נמוכה שאני יכול רק לקוות שזה יקרה השנה.
בינתיים אני מקווה להגיע לפסח עם כל הסכום ואחרי פגישות ייעוץ (שהעלות שלהן היא כל הכסף שהרווחתי עד עכשיו).
גם בן הזוג שלי מתכנן לעבור את הניתוח בפסח, כך נוכל להחלים ביחד ולהיות שם אחד בשביל השני בתקופה הזו.
אני ממש מקווה שזה יקרה ואני עובד כמו חמור כדי שזה יצליח.
וויתרתי על קעקוע, ועל רישיון, ועל עצמאות בהוצאות הכספיות. ועדיין- אני מקווה שהכל יצליח לי. אני מקווה שיהיה לי מספיק כסף בשביל להתנתח וגם להוציא רישיון. הקעקוע יכול לחכות, אני גם ככה מחכה לגיל 18.

מחר, כלומר היום, כלומר בעוד כמה שעות, יהיה ערב תשעה באב.
כל הצום הזה עוסק בשנאת החינם בעקבותיה חרב בית המקדש. ובמקרה, ביום חמישי הקרוב יחול מצעד הגאווה בירושלים.
אמא אמרה שאם המצב הביטחוני יאפשר, ניסע לשם שנינו, ביחד.
זה יהיה המצעד הראשון שלי בירושלים, והמצעד הראשון שלי עם אמא. וגם המצעד הראשון של אמא.
אני באמת מתרגש לקראת זה.
השינוי שהיא עברה בשבילי הוא כל כך לא מובן מאליו.
מאמא שלא מוכנה לדבר בכלל על הקהילה הגאה, שמתנגדת לה, שסולדת לה, היא הפכה להיות כל כך מכילה ומבינה. היא מפגינה סובלנות אין קץ ונכונות ללמוד.
אני כל כך מרוצה. למרות שזה לקח זמן ולמרות שזה היה קשה. זה היה שווה את זה.

הלוואי שאנשים באמת יבינו את המשמעות של אהבת חינם לעומת שנאת חינם.
שיקבלו את הלוגיקה של- "למה להיות חרא לאנשים אם אני יכול להיות נחמד לאנשים".
שיבינו שעדיף לא לפגוע, שעדיף לא לקלל, שעדיף לא לשפוט..
שיעדיפו להגיד מילה טובה בפנים של הבנאדם במקום להגיד מילה רעה מאחורי הגב.
שיעדיפו לעזור מאשר להוכיח אנשים על הטעות שלהם.
כי למה לא..?
אם אנחנו יכולים, אז למה לא בעצם? אם אף אחד לא מפסיד מזה.

השעה היא כבר עשרים דקות לחמש. אני מפהק כל כמה דקות וטועה בהקלדה שוב ושוב.
אבל הבטחתי לעצמי לחכות לראות זריחה, כמו שלא עשיתי הרבה זמן.
החלונות והתריסים בחדר פתוחים לרווחה אך מציגים אוחריהם מצג שווא של חשכה מוחלטת.
לאט לאט בתהליך ארוך הצבע יתחלף לאיטו והחקלאים יצאו לעבוד בשדות שלמרגלות ההר עליו אני גר.
ולאט לאט יעלמו האורות מהרי הבניינים המגיחים מבין ההרים שמול ביתי ויהפכו לגוש אפור לתאורה הטבעית של השמש.
מישהו בוודאי מסתכל, עכשיו, ולא אכפת לו בכלל שאני מתכוון לצום את כל הצום מחר, ולא אכפת לו שאני לא אלך לתפילה בבוקר.
"רק אל תהיה חרא" הוא בטח אומר. כי מה הכל שווה בסופו של דבר.
רק כמה מילים מעל הקבר.
תדאג שאלו יהיו מילים טובות.
בעוד עשר דקות תהיה השעה חמש.
רק עוד קצת לזריחה. להתחלה שלה , כלומר. ועוד התחלה שלי.

5 תגובות
ארבע של ביניים
14/07/2017 01:13
smooth criminal
תמיד מגיעה השעה הזו בסוף, 4 בבוקר, כשהשמש עדיין לא מראה סימניה על החשכה מהחלון.
לא משנה מתי אתחיל את רוטינת הלילה, לא משנה מתי אשים בצד את המחשב, מתי אעצום את העיניים ואתן למחשבות לזרום..
תמיד תגיע השעה הזו ועימה ההחלטה האם לתת לתוכניות הבוקר שלי להכניע אותי או האם להתיישב על החלון ולצפות בזריחה.

החלון מחדרי פונה אל ההרים, רואים ממנו שקיעות עוצרות נשימה. הבניינים של כפר סבא והוד השרון נוצצים בסגול הדהוי רווי משיכות מכחול כתומות, השמש תמיד יושבת ככדור לא שלם בנקודה בה שני ההרים מתחברים מנקודת מבט רחוקה.
אבל את הזריחות אני רואה באור אחר.
אני רואה את השדות שלמרגלות ההר, בשעות הארוכות כשהאור עולה מעליהם, משחור השמיים הופכים לירוקים וכתומים, משנים את צבעיהם את שנהפכים לתכלת. התהליך הארוך הזה תמיד מזכיר לי את האופן שבו תינוקות משנים את צבע העיניים לפני שאלו מקבלות את צבען הקבוע. האפור המהפנט הופך עם הזמן לכחול המתכהה לחום השגרתי אותו חולקת כל משפחתי.
חיים חדשים, יום חדש. הזדמנות.

השדות מזכירים לי את השבת ההיא כשגרנו בדירה ההיא, גרנו בה 11 שנים, בקעתי לתוכה. אני זוכר ששמעתי יריות מהשדה ורצתי למרפסת לקחת משקפת.
היינו מביטים בעזרת המשקפות על הצבועיים וחזירי הבר, הן תמיד היו שם בארון שליד חבלי הכביסה.
מהמשקפת יכלתי לראות את האנשים מתרחקים מגופה של חזיר בר.
קיוויתי שהם ישובו לקחת את הגופה, אולי הם תכננו לאכול את החזיר.
אבל הם לא. וזה הפריע לי מאוד שאנשים מרשים לעצמם לקחת את החיים של בעלי החיים בכזו קלות, וללא סיבה.

החוויה הזו, לצפות בזריחות מחלון החדר, כרוכה בישיבה על מסילת החלון, מסילה מאובקת ולא נוחה. הרגליים לעיתים משתלשלות מטה, נשענות על הקיר החיצוני המלווה את המדרגות החיצוניות לקומת המרתף, לעיתים הן מקופלת על אדן החלון, מחזיקות אותי מליפול.

הציפייה הזו, לעלייתה של השמש, מוסיפה נפח חיי למחשבות הלילה.
איך שעלייתה של השמש בצד אחד גורמת להכל להיראות שונה בצד השני. איך שזה לוקח זמן. איך ששווה לחכות. איך שמשתלם להתמיד.


אחרי שעות במיטה, תמיד מגיעה השעה הזו בסוף. ארבע של ביניים. לפני שנגמר הלילה, לפני שמתחיל היום.
כשכבר מאוחר, אבל לא מאוחר מדי כדי ללכת לישון. עוד יש שעתיים עד שרוטינת הבוקר מתחילה.
ולפעמים אין לי משימות לבוקר, לפעמים גם לכל היום.
ואז אפשר לשבת בנחת על מסילת החלון המאובקת ולחשוב עד שרעשי חיים עולים מהמסדרון והפלייליסט כבר הגיע לשירים שהורדת אז, כשעוד ניסית לשכנע את עצמך שזה מה שאתה וזה מה שאתה אוהב.

ולפעמים ההתחייבויות לבוקר מכניעות אותי.
הפגישות, העבודה, ההתנדבויות.
כבר הרבה זמן שלא צפיתי בזריחה. גם לא בשקיעה. גם לא בצמחים בצידי הדרך לתחנת האוטובוס.
כבר הרבה זמן שלא חשבתי על אותם האנשים שיוצאים מהכפר לשדות, כשהשמיים כבר בשלים לבוקר ולבושים בצבעם התכול, ומתחילים בשגרת יומם. 
כבר הרבה זמן שלא צפיתי בהם וחשבתי על איך מבחינתם הם וודאי גדולים, ואיך גם אני אחשוב כך אם אתקל בהם. אבל מכאן, מגבוה כל כך על ההר הזה, מהחלון הזה, הם נראים כמו נמלים. כמו ילדים קטנים שיודעים שכשהבוקר עולה הם צריכים לקום לגן, כך הם קמים לעבודה בוקר אחר בוקר.

היום אני לא אצפה בזריחה. גם מחר לא. ובעוד יומיים.
הימים מתוכננים עד לרמת הדקה כדי לא להשאיר זמן מבוזבז.
כדי לא להשאיר לי זמן לחשוב ולשקוע.
הרבה זמן לא צפיתי בשקיעה.

1 תגובות
בוא נשב אצלי
23/04/2017 00:03
smooth criminal
בוא נשב אצלי היום בערב במטבח
נחלוק סודות שבכל מקרה נשכח.
אנחנו לא רוצים לדעת, רק להישאר בתווך.
שבין זרים גמורים לשני סוגי ברזל מותך.

בוא נשב אצלי הלילה בסלון,
נחבר כוכבים בעיפרון.
אם נטעה נמחק, זה אותו העקרון
של בסוף כל יום ללכת לישון.

בוא נשב אצלי היום בבוקר במיטה
נראה זריחה מהחלון איך היא חולפת.
ובלי עוד מטאפורות או קווים שנחבר,
שנינו נדע אז מה רצה המשורר.

3 תגובות
גם אני רוצה
23/03/2017 00:20
smooth criminal
אנשים מאבדים אצבעות וראשים
בקרבות רחוקים על גבולות אבודים.
ואומרים שהכל בסדר.
גם אני רוצה- להיות אחד כזה.

כנראה שהייתי צריך לספר 
לכל זר ברחוב על כל מה שעובר עליי.

על דברים שחלמתי
חלומות שהגשמתי
ועל כל הוויתורים.
וכמה קשה זה. וכמה נעים.

מסתבר שנבחרתי תמיד להדגים
בשפה מליצית בגופים ראשונים עליי.
וכמה שהייתי רוצה להיגמל מזה עכשיו.
בחיי.

אני יושב בחדר ואומר לעצמי
כבר שנתיים וחודש שאתה נקי.
אז כל הכבוד לעצמי.

כבר מאוחר מדי לבכות על זה
ליפול, להישבר ולהרוס את עצמי עד הסוף.
כל מה שאפשר זה ללמוד.

בפעם הבאה למצות כל נפילה עד תום.
להגיע עד תחתית התהום.

אנשים מאבדים אצבעות וראשים
בקרבות רחוקים על גבולות אבודים.
ומתגאים כשמספרים על זה.
גם אני רוצה- להרגיש את זה.

0 תגובות
אני כל כך מצטער
13/02/2017 13:18
smooth criminal
על בוקר טוב בלי אמונה, מקרים של חוסר הבנה.
על השלום והתודה, על הפרידה.

על החיוך המהוסס, על שביב מידע לא מבוסס,
על יד שמאל ולא ימין, להאמין.

היי. אני כל כך מצטער.

על שהיום ולא אתמול, על שמחר יהיה יום חול.
על הטרחה, ועל העול, ועל הכל.

היי. אני כל כך מצטער.

על הקשרים עם השכנים, על השתיקות והמילים,
על כל מה שאינכם רואים, או מבינים.

על השנים האבודות, על מה היה יכול להיות.
על שלא שמתי לב לכל הטעויות.

היי. אני כל כך מצטער.

על הימים הרחוקים, על מבוכות לפני שנים,
על רגשות מעורבים, על להפנים.

על כך שאין לי מכונית, או אושר ברמה עקבית.
על המיתון והתשתית, על התווית.

היי אני כל כך מצטער.

אין חוק התיישנות כשהמוח עוד ער.
לנשום עמוקות, לשחרר.
באמת, אני כל כך מצטער.
1 תגובות
עכשיו
08/01/2017 16:07
smooth criminal
עכשיו אני גר הכי קרוב אל השמים,
במרפסת ציפורים דוהות בשעות הצהריים.
ואני מנסה עדיין להרגיש קרוב אליך כל הזמן.
מתקרב ומתרחק מכאן לאן.

עכשיו אני שואל האם היית באמת,
או שחלמתי אותך כל הזמן בכל אותה העת.
הרי כל כך לא ייתכן שכך נדמת.
בשניה שהסתובבתי נעלמת.

עכשיו אני מזמן כבר משוחרר,
והחוטים שלך השאירו שום דבר.
כמה קווים דקים קשורים אל הידיים.
זה לא מפריע כאן לאף אחד בינתיים.

שלוש עשרה שנים הייתי קם לפני האור
ובוכה לך קבוע על דברים שלא תזכור.
העור שלי ספג את הצרחות שמהפחד לא שמעת.
אז אל תגיד ככלות הכל שלא ידעת.

עכשיו אתה פוגש אנשים במחלקות הסגורות 
שהלכו לאיבוד בתוך ארבעה קירות 
ולא הם משוגעים, לפעמים, אתה מקשיב כשהם אומרים 
גם אני מאמין בשקרים, אם רוצים יכולים.

אז בבית זכוכיות בקומת קרקע בשמיים.
אני רואה אותך תמיד כשאני עוצם עיניים.
ואתה לא רואה כשכל כולי שקוף.
הגשר מתפורר וכבר שנים שרוף.

אבל עכשיו אני מזמן כבר משוחרר 
והחוטים שלך השאירו שום דבר.
רק כמה קווים דקים קשורים אל הידיים.
וזה מפריע וכואב מאוד עדיין.
0 תגובות
החורף הזה
19/11/2016 01:19
smooth criminal
זה עוד לילה רגיל וחסר מנוחה,
במרדף זכרונות אחר פיסת שכחה.
וכשקמת לבסוף לא זיהית אם זה בוקר או ערב.
תאשים את אתמול, תאשים את הצייסר.

מטריה מאתמול שהתייבשה רק בערך,
כאילו וויתרה על זה באמצע הדרך,
גם אתה כבר וויתרת על לחזור,לא ידעת למה.
הריחוף כבר הפך ממזמן לשמחה.

אלוהים בוודאי מתהפך בתוך קבר
כשאתה מניח תפילין ובמיטה שלך גבר

שום בית מבטון לא יציל אותך 
בחורף הזה,
והרוח הקרה הזו תשבור אותך, 
ולא במקרה.

בבית קפה פינתי, הרגל של בוקר חורפי,
עם אספרסו קצר ובייגלה בשקית,
להחליט בשניות האם עליך לשתוק או ללכת.
הרעשים ברחוב קבעו שגרה מנוכרת.

ואלוהים בוודאי כבר אטם את הקבר,
כי הרעש בחוץ הפיץ כאב לכל עבר.

שום בית מבטון לא יציל אותך 
בחורף הזה,
והרוח הקרה הזו תשבור אותך, 
ולא במקרה.

2 תגובות
יום הזיכרון 2016
11/05/2016 00:00
smooth criminal
"אבא שלי, סבא שמחה- אתה זוכר אותו?"
ככה סבתא שלי מתחילה כל סיפור על אבא שלה. עם החיוך הנזכר והעיניים השקועות אחורה כאילו מבקשות לחזור חזרה אל אותו הרגע. להיכנס לחלל מוחה בו שמור אותו זיכרון.
הוא נרצח כשהיא עוד הייתה ילדה קטנה, סבא שמחה. הארגון ספטמבר השחור לקח אחריות על המוות שלו.
נסיעת עסקים אחת, מתנה לאשתו שהוא שכח בחדר המלון וחזר להביא, ו"הנסיך האדום "- המחבל עלי חסן סלאמה, שמחכה לו בפתח החדר.
הרגעים שבהם היא מדברת עליו נדירים בעיני ולא בגלל תדירותם אלא בגלל החוויה בלשמוע אותה מספרת עליו.
איך כל התחושות, הריחות, הצבעים והמילים חוזרים אליה במדויק והיא חיה את הרגע הזה, נדהמת מהיכולת שלה לזכור הכל.
הפנים עם הקמטים הקבועים סביב השפתיים והעיניים והכובע השחור אפרפר שלראשו תמיד. המבט הרציני והביטחון שהוא משדר בכל תמונה ותמונה.
לא פלא שחשבו שהוא איש מוסד.
איש אינו יודע אם צדקו, ומעולם לא פעלנו כדי לגלות, אבל זו הסיבה למותו. זו הסיבה שהוא סומן כמטרה באותו מרס של 1973.
המחבל, עלי חסן סלאמה חוסל בתאריך יום הולדתי, ה22 בינואר, בשנת 1979. סבתי נולדה אף היא בחודש ינואר.
בכל שנה ושנה חניכי תנועות הנוער ביישוב עולים ועולות בזה אחר זה להניח פרחים על במת טקס יום הזיכרון. פרח אחד לכל שם. הם נאספים שם לפני, מתארגנים בטורים בצדי הבמה ועולים בסדר אקראי לבמה כאשר מנחה הטקס קורא בשם אחד הנופלים והנרצחים.
בשנה שעברה עלה חברי הטוב ביותר לבמה כשבידו הוא אוחז פרח כאשר קרא המנחה את שמו של שמחה גילצר מרשימת המתים. 
כמעט ויכולתי לשמוע ממקומי בקהל את הקליק שנוצר כאשר המעגל נסגר. קצה המעגל האחד בשנת שבעים ושלוש, וקצו השני ב2015.
קליק.

"אבא שלי, סבא שמחה- אתה זוכר אותו?"
ככה סבתא שלי מתחילה כל סיפור על אבא שלה, ולפעמים אני חושב שכשהיא שואלת אם אני זוכר אותו היא בעצם קצת שואלת את עצמה.
3 תגובות
התגעגעתי..
09/04/2016 16:23
smooth criminal
היי, אני יודע שעבר זמן, יותר מדי זמן..
מצטער.

שבת בצהריים, השמש נעלמת מאחורי ענני אבק והאוויר עומד. חם. רק לפני שבוע הייתי בברכה של בית המלון בבולגריה המושלגת. בבריכה. אחרי כל כך הרבה שנים. הייתי בבריכה.
לבשתי שלוש שכבות כדי להיפטר מבעיית החזה אבל בכל זאת הרגשתי רגיל לחלוטין. ונהניתי.
כשחזרתי, ביום שני, היו לי המון מבחנים להשלים. רק ביום חמישי עשיתי שלושה מבחנים אחד אחרי השני; אנגלית, ערבית ועברית. בעברית קיבלתי 94, אני עדיין מחכה לשאר הציונים..
המבחנים הבאים שלי הם בספרות ובשל"ח, בימים ראשון ושני, וביום שלישי, מיד לאחר הלימודים, אני נוסע לפגוש חבר.
אני לא יודע אם אפשר לקרוא לו ממש חבר..
הכרנו לפני חודשיים ביום הזכויות לקהילה הגאה בכנסת.
למי שלא יודע.ת: בכנסת נערך לפני חודשיים יום שעסק כולו בקהילה, בשילוב שלה בתחומי החיים ובצעדים לשיוויון זכויות. יום לאחר מכן הועלו הצעות חוק שבאו לתקן את האפליה (הכרה במשפחות חד מיניות שכולות, הוצאת טיפולי המרה מהחוק וכו') וכל הצעות החוק נפלו.
את "גיא" (שם בדוי) הכרתי מחוץ לאחת הוועדות. הוא עמד שם עם עוד ילדה והם התרגשו מנוכח העובדה שמייקי (שהפך לסלב לאחרונה בעקבות האח הגדול) יושב בתוך הוועדה. הם ציפו לראות אותו.
מאחר והגעתי לכנסת לבד החלטתי לחבור אליהם ומאז אנחנו בקשר ממש טוב.
הוא טרנסג'נדר כמוני, הוא נחמד מאוד ויש לנו תחומי עניין משותפים רבים. הוא הפך לסוג של "קראש" קטן. אבל אני לא מחפש יותר ממה שיש לנו עכשיו. רק להמשיך להיות בחברתו, להמשיך לדבר איתו עד מאוחר ולשלוח זה לזה לפחות 20 לבבות בוואטסאפ יום-יום מבלי לשים לזה לב.

ואם כבר מערכות יחסים- אני צריך לנהל איתך, בלוגר, שיחת "יחסינו לאן":
לאחרונה אני לא כותב הרבה, אין בי את הצורך הזה בלפרוק מאחר ואין לי מה לפרוק, ואם יש- כבר יש לי עם מי לדבר פנים אל פנים. 
אני כבר לא עצוב, והאמת- ממש טוב לי עכשיו בחיים. אז אני מצטער בלוגר, אבל לא מצטער באמת..
לפעמים אני מפחד שדווקא הבלוג הוא זה שיחזיר אותי אחורה למקומות טובים פחות. 
עוד דבר שרציתי לומר לך- תודה שאתה כאן בשבילי. לאחרונה יוצא לי לקרוא הרבה דברים שקראתי פעם ולהעריך את זה שמצאתי את האתר המכיל הזה, שכתבתי בו דברים שלא יכולתי לומר אז לאף אדם.
אני לא מאמין שהייתי שורד את החיים הבודדים שהיו לי בלי לכתוב כאן. כנראה שהייתי מנסה לסיים עם זה יותר מוקדם. אני חושש שגם הייתי מצליח. 

בקרוב יגיע חופש פסח, והחופשים הם הדבר שהכי מפחיד אותי כרגע- תמיד החופשים הם מה ששובר אותי. אם זה החופשים שבהם חזרתי לפגוע בעצמי, החופשים בהם חזרתי לשתות אחרי שהצלחתי להפסיק, הדיכאונות שהיו חוזרים או מתחזקים, וגם ניסיון ההתאבדות שלי בחופש הגדול האחרון.
אני מאוד מפחד לשקוע שוב. כי אחר כך קשה לי לחזור לעצמי.
והשגרה היא זו שעוזרת לי להחזיק את הראש מעל המים- אני חושש לאבד אותה.


הערת נ.ב- אני מחפש פלטפורמות נוספות לכתוב בהן. להפוך את זה ליותר רציני, פחות אנונימי, אז אם אתם מכירים דבר כזה שנראה לכם מתאים- אשמח.


Xoxo
אני
4 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 69 70 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ציטוטים אהובים..

"כולם מתים בסוף. חלק מתים בכוונה, חלק מתים במקרה. אבל דניאל,
דניאל מת בטעות." (עורבים)


"Too much love will kill you" (queen)

"Don't dream your life,
Live your dream."


"אין זהו אלא שחמט של יום וליל,
יד הגורל את האדם בו תטלטל;
תרים, תוריד, תזיז אף תחסל,
בתום תורו אל הקופסא הוא יתגלגל"



החיים הם צל חולף, שחקן אומלל המתנועע ומתהלך בגאווה על הבמה שעה אחרי שחדלנו לשמוע אותו... (שייקספיר)


" אף אחד לא מתקשר למשטרה כשהוא שומע ירייה אחת. אנשים אומרים, היי, מה זה היה? ומחכים לירייה נוספת. אבל כשזה לא קורה הם חושבים שזה בטח היה סתם מכונית שעברה, וחוזרים לראות טלוויזיה."

(קרוב מדי הביתה- לינווד ברקלי)

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין.

- אלברט אינשטיין


"
האם אי פעם הסתכלת על תמונה שלך, וראית זר ברקע? זה גורם לך לתהות לכמה אנשים זרים יש תמונות שלך. בכמה רגעים בחייהם של אנשים אחרים היינו? האם היינו חלק מהחיים של מישהו כאשר חלומותיו התגשמו? או היינו שם כשחלומותיו נבלו? האם עלינו להמשיך לנסות להכנס למקומות כאלו, כאילו שנועדנו איכשהו להיות שם? או שמא התמונה צולמה בלי כוונה? רק תחשוב. אתה יכול להיות חלק גדול בחיים של מישהו אחר, ולא לדעת את זה.
-
ויליאם ה. בראון


אם אנשים יעמדו במעגל למספיק זמן, הם בסופו של דבר יתחילו לרקוד.

- ג'ורג' קרלין

הכל תלוי במה שאתה מרגיל אנשים, הם יישענו עלייך כל הזמן אם תתן להם. עזוב, והם לא יוכלו.

סיירוס קרטיס


שנם שני סוגי אנשים שלעולם לא ישיגו דבר: אלו שאינם יכולים לעשות את מה שאומרים להם, ואלו שאינם יכולים לעשות דבר מלבד מה שאומרים להם.

- סיירוס קרטיס

"איני נהנה מן הכתיבה כלל. אם רק אוכל להפנות עורף לרעיון כלשהו, אם רק אוכל להימנע מלפתוח את הדלת אליו- אף לא אשלח ידי אל העט.
אך מדי פעם מתרחשת התפוצצות גדולה. גל של שברי זכוכיות ולבנים ועץ פורץ בעד קיר החזית, ומישהו פוסע מעל עיי- החורבות ואוחז בגרוני, ואומר חרש: "לא אניח לך עד שתעלה אותי, במילים, על הנייר". כך פגשתע בתעתועים."

(ריצ'ארד באך- תעתועים.)

אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים.


"הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה."

"לאדם שיש לו רק פטיש, כל דבר מתחיל להראות כמו מסמר."

"אין לכם נשמה, אתם נשמה. יש לכם גוף."

"אני הייתי מעדיף לחיות את חיי כאילו יש אלוהים ואז למות ולגלות שאין מאשר לחיות את חיי כאילו אין אלוהים ואז למות ולגלות שיש."

"אם אתה לא עומד בשביל משהו, אתה תיפול בשביל כל דבר."

"יש רק אדם אחד שיכול לעשות אותך באמת מאושר, האדם הזה הוא אתה."

"האופי שלך נמדד באיך שאתה מתייחס לאלה שלא יכולים להועיל לך בכלום."

"שני הימים החשובים ביותר בחיים שלכם הם היום שבו נולדתם והיום שבו גיליתם למה."

"פגשתי אדם עם דולר, החלפנו דולרים ועדיין לכל אחד מאיתנו יש דולר אחד. פגשתי אדם עם רעיון, החלפנו רעיונות ועכשיו לכל אחד מאיתנו יש 2 רעיונות."

"תהיה עצמך, כל השאר האנשים כבר תפוסים."

"לחיות זה הדבר הנדיר ביותר בעולם. רוב האנשים פשוט קיימים, זה הכל."

"אדיבות היא השפה שחירש יכול לשמוע ועיוור יכול לראות."


"עוקצנות, המפלט האחרון של אנשים צנועים כשפולשים לנשמתם."

תיאודור דוסטוייבסקי

"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונים לחזור עליה".

-וינסטון צ'רצ'יל-


"למד להיות מה שאתה ולמד להשלים בחינניות עם כל מה שאינך".

-אנרי פרדריק אמייל-


"בכל דבר יש סדק- ככה נכנס האור."

- לאונרד כהן-

"לפעמים, כשרוצים לחצות נהר, סירה לא תספיק. וצריך לבנות גשר."

-אני-

"אפשר להתלונן שלוורדים יש קוצים
או לשמוח שלקוצים יש וורדים".

-זיג זיגלר-

"אף שהעולם מלא בסבל, הוא מלא גם בהתגברות עליו".

-הלן קלר-


"תוויות נועדו לשימורים, לא לאנשים".

-אנתוני ראפ-


"החוויות הן אלה שהופכות אותנו למי שאנחנו.
כשאנחנו נולדים, אנחנו שום דבר פרט לשם שהורינו קבעו לנו.
אך במותנו, אני מקווה לפחות, יזכרו אותנו בזכות מה שעשינו במהלך חיינו.
את האדם שאנחנו, אנחנו יוצרים בכוחות עצמנו בלבד."