עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
Smoothcriminaln@walla.com
חברים
see from the heartThe darkMayuletearsשאריות של החייםWithout a Face
איתמר בן ברוךAmityahavשקדNicole Angel Xכוכב באפלה
gamer girlאשת הזאבYin Yang ☯LonelyGirlLonely guyMeshi
עוד מוזרה בעולםTigerLilyדניאלBlue MoonEmo Life
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי, תבחינו בו. תאמינו שזה משתפר. תשאבו ממנו השראה.



ירושלים/ תל אביב

04/08/2017 04:16
smooth criminal

מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, 2017.
נושא המצעד: דת ולהט"ב
שעת התחלה: 18:00
שעת סיום:20:30
נוכחים: כל המשפחה כמעט- אבא, אמא ושני אחים גדולים צוות צילום מיס דוקו, ואני.

בעבר כבר הלכתי לשני מצעדים, שניהם בתל אביב, "בירת הגייז". אולם המצעד התל אביבי לא ענה על הצורך שלי במצעד. 
כל מאבק בו הוחלש לטובת הפרובוקציה לעיתונות. במקום להפיץ את המגפונים והסיסמאות הופצו תמונות הגברים השרירניים בחוטיני.
חיפשתי מאבק אמיתי, כזה שלא פוזל לצדדים כשההנאה קורצת, כזה שמשיג תוצאות, או לפחות יודע שעשה כל מה שיכל לטובת העניין.
ציפיתי למצוא אותו במצעד בירושלים. האם מצאתי? האמת שבשלב זה, בעת כתיבת הפוסט, אני בכלל לא בטוח מה אני חושב עליו. 
מהיכרותי אותי, במהלך הכתיבה אני אבין. אולי גם הבנה לא החלטית כזו, מסתייגת. מתאים לי.

המצעד בשבילי הוא המרחב הבטוח, או לפחות אמור להיות. זה המקום של כל אדם ללכת ברחובות העיר שלו, או ברחובותיה של עיר מרכזית במדינתו, ללא החשש הזה, אותו החשש שאפשר להבין כשאתה בפנים וקשה להבין כשאתה בחוץ. כמו ללכת עם כיפה בכפר הסמוך בתקופה מתוחה בטחונית. כזה חשש. חשש המוביל לשיחות בין בני זוג כשהם יוצאים מהבית- "אנחנו יכולים להיראות כאן כמו זוג?" , לחזור לארון, לפחד, להרגיש שנוא גם אם אתה לא בהכרח שנוא. וזה לא משנה כמה תהיה אדם טוב ביום יום, החשש הזה יגרום לך לרצות להחביא את מי שאתה לפעמים. גם אם ביומיום אתה גאה מאוד.
המצעד הוא המקום להיות אני, להיות מוקף במי שיכול להבין, במי שיודע להכיל אותי, גם אם יש לי שיער קצרצר, שיערות ברגליים, ותווי פנים נשיים. גם אם אני הולך יד ביד עם בן זוגי, גם אם אני מסרב להשפיל מבט כשמסתכלים. הוא להראות לאלו היושבים בבית, במיטה בחדרם עם דלת סגורה ומסתכלים דרך המסך על הצועדים- אותם אנשים שנבצר מהם להגיע חרף רצונם, אותם אנשים שמפחדים להגיע, אותם אנשים שאם יגיעו לצעוד ייתכן ולא יוכלו לחזור לביתם חזרה. המצעד כאן כדי להראות כוח, להראות עוצמה, לחזק בדיוק את אותם אנשים מרחוק. 
ומי כמונו יודע כמה זה חשוב ומשמעותי.

ברגע שמצעד מקיים את הדברים האלה, קמה קהילה מאוחדת, צעדה משמעותית באמת שמסוגלת לשנות. ליצור מהפכות לחיי היומיום ולא רק למצעד.

אני לא בטוח האם נכחתי במצעד כזה, כמעט בטוח שלא.
במצעד בתל אביב הרגשתי נבוך לצעוד, בהחלט לא הרגשתי בטוח וגאה. בתחילת המצעד אני צועד עם כולם, המוני אנשים צועדים יחד בדגלים, בחולצות טריקו, גופיות ושורטס, מגפונים וסיסמאות לכל עבר, לכל קבוצה הסיסמא הספציפית לה.
אתה מרגיש חזק, אתה שומע את המאבקים; את הקול הצרוד, את הזיעה על המצח, את המלחמה המכובדת הזו.
כל זה קורה עד לחיבור עם המשאיות, אלו שכבר עומדות מוכנות בחיבור עם החוף, מעוטרות בלוגו מועדון הגייז ששילם על קיום המשאית, וברקדנים בלבוש כמעט בלתי נראה וקוביות של חדר כושר שמונה ימים בשבוע.
ופתאום המאבק נהפך בלתי נראה- אותם ילדים שמודאגים מהעתיד שלהם בישראל לא מצטלמים יפה כמו משאית צבעונית.
פתאום המאבק נראה שטחי- אנשים רואים חדשות ולא רואים שם את המאבק, הם רואים חיוכים. הם רואים שמחה, סיפוק, שביעות רצון.
המאבק קיים- אבל אין מי שיאזין לו.
סרבתי להאמין בפריצות במצעד, בחרתי להסתכל בקבוצות היפיפיות, האקטיביסטיות, הנכונות, בחרתי להסתכל על המשאיות כלא מזיקות, כצוות בידור ותו לא.
אבל הבנתי שטעיתי כאשר ילד צעיר ממני צעד מלפני לצד אופניו, רוקד בהלבשה תחתונה, ואדם זר לו חולף על פניו ואוחז באחוריו מבלי להביט בילד בכלל. 
זו לא הקהילה שלי, אני גם בטוח שזו לא הקהילה של אף אחד. זה המיעוט, הקטן, זה שמושך את התקשורת כל כך בשל קיצוניותו.
אולי זה לא אקטיביסטי במיוחד מצידי, אבל לא אכפת לי שיעשו מה שהם רוצים, אפילו במצעד, שיבואו לצעוד רקדני המשאיות, שיבוא לצעוד הילד, המצעד האידיאלי שלי יכיל את כולם, חוץ ממטרידים מיניים, כמובן. אבל הם לא המצעד, אני לא רוצה לראות אותם על העיתון של הבוקר. אני רוצה לראות את קבוצת איגי, את קבוצת חוש"ן, את קבוצת ההורים לילדים להט"ביים, את אותם אנשים שמעבירים בי צמרמורת במצעדים, שגורמים לי להרגיש חזק ולא לבד. שהם יהיו על העיתון ויעזרו להפיץ את הבשורה לאותם אנשים שכל כך צריכים את החיזוקים האלה כרגע.

המצעד בירושלים מבחינתי היה שיפור עצום, קפיצת מדרגה רצינית.
אולי זה היה נושא המצעד השנה, דת ולהט"ב, שנראה לי יפה וצודק כל כך.
קבוצת תהל"ה להורים, שהעבירה בנו צמרמורות כבר בתחילת המסלול, צעדה איתנו את הדקות הראשונות של המצעד בשירים וחיוכים.
"מה המסר שהם מעבירים שגורם לי להרגיש ככה?" תהיתי כשנפרדו דרכנו והבנתי- המסר הוא החיבוק. הוא הקבלה העוטפת הזו שאומרת שהם מבינים. יש ילדים שרק מחכים שההורים שלהם יגידו את זה, הם יחכו אולי חודשים, אולי שנים, ואולי כל חייהם. והנה הולכת לה קבוצה, בחולצות סגולות ושלטים, והיא צועקת את זה בגאון. 
לאחר שדרכינו נפרדו קיבלנו פרח.
"פרח לשירה?" שאלה, בקול אוטומטי כבר, אישה בשולי המצעד. בלב נמוג הושטתי יד לפרח הלבן, אותו, לאחר מרחק הליכה מסויים, הנחתי על הר הפרחים הלבנים במקום הירצחה. שלט ענק ותמונה של שירה בנקי השקיפו על ערימת הפרחים. אלפי פרחים, זה על גבי זה. אוי, הצמרמורות והדמעות בזווית העיניים.

כשדיברתי עם אמא לקראת המצעד, הכנתי אותה מראש שיהיו הפגנות נגד. משני הכיוונים. אמרתי לה שכמדי שנה יפגינו דתיים קיצוניים מחוץ לגבולות המצעד. הכנתי אותה גם שהשנה, בשל הנושא המורכב שנבחר למצעד, יפגינו גם מתוך הקהילה, כנגד הדת.
צדקתי.
את המצעד ליוו אנשים בכיתוב אדום על רקע לבן על גבי שלטים, "אין גאווה בדת". אני מוצא את זה פוגעני, אני לא חושב שיש צורך להסביר למה.
השיח הזה קיים בקהילה מזה דורות. החיפוש אחר יעד לאצבע המאשימה מצא מנוחה על גבי הדת. אנשים ייאשו מלהאשים פוליטיקאים מתחלפים, דורות מרקיבים, והדת, הנצחית והגדולה, הבהבה להם באורות אדומים.
המשפחה שלי ואני עברנו תהליך לא פשוט, לצאת מהארון זה לא פשוט גם ככה, אבל לצאת מהארון ולהאמין באלוהים- רק אחוזים קטנים מצליחים.
אולי כי אנחנו מטומטים, אולי כי אנחנו ליברליים יותר ממשפחה דתית נורמטיבית, השם יודע.
אבל קרה המקרה- והמשפחה הדתיה שלי לבשה כיפה ודגל ויצאה לצעוד.
בלילה שלפני המצעד שיתפתי את אחותי בתהיות שלי- נניח ואדם חרדי ולהט"ב יוצא מהארון ונשאר חרדי, הרי שזה יהיה קשה כל כך להגיע למצעד בלבוש החרדי, בטח כאשר הצועדים עוד מנקים את הדם שהותיר אחריו ישי שליסל, אדם שלא ניתן אפילו לומר עליו שהוא קיצוני- הוא לא מייצג שום קצה של שום דבר. אבל שוב, האצבע המאשימה נחה כעת על הדת, ואדם חובש כיפה נחשב בעיני פריטים כמייצג.
עד לאן יצליח לצעוד אותו האדם? אפילו במצעד האוחז בנושא הדת. עד סוף המסלול? עד לאנדרטת הפרחים? עד לבידוק הביטחוני בכניסה למצעד?
המצעד כאן כדי להכיל את הצועדים, לחזק וליצור תחושת בטחון. או שמא הזכות ניתנת לאוכלוסיות מסויימות לפי בחירת האספסוף?
דתיים חברי הקהילה מקבלים את הסתירה פעמיים. כאשר רב מטיף נגד הקהילה ואנחנו מחפשים את המקום המכיל בקהילה שלנו שחווה את השנאה גם היא, ובמקום לדבר בגנות הרב, השיח הקהילתי מדבר בגנות הדתיים.
ואיפה אנחנו? איפה המרחב הבטוח שלנו, להרגיש חזקים?להרגיש חלק?

שלט נוסף במצעד היום שמשך את עיניי היה שלט וורוד ענק איתו צעדה קבוצה לבושה בחולצות וורודות עם הכיתוב "די לכיבוס" וכלי נגינה.
על השלט, בכתב שחור ענק, נכתב" אנחנו מזדיינותים בתחת (ומזה לא יוצאים חיילים)".
אחי החייל החליף צבעים. הוא משרת בצבא כבר חמש שנים, בקבע. 
פתאום ראיתי באור אחר את הפוליטיקה במצעד- עם השנים אתה מתרגל לנוער מרץ, "די לכיבוס", "אמייגאד זהבה גלאון באה למצעד איזה יופי שהיא תומכת", "איכס ראית שמירי רגב באה?"..
לכן גלגלתי עיניים למראה השלט.
מה שבאמת תפס אותי היה המילה מזדינימות. תקראו לי מתחסד, תקראו לי ילדותי, אבל אני לא חושב שגסויות צריכות להיאמר במצעד.
הורים מביאים לשם את ילדיהם, מגזרים שונים מגיעים לשם. למה לא לקרב בין כולם סביב גורם משותף במקום לפלג ולשסע?

על שתי המגרעות האלו מפצים לגמרי שאר הדברים:
קבוצת הומואים דתיים שרוקדת לצלילי מוזיקה חסידית לצד מוזיקת מסיבות מהרחוב, ארגון יהדות חברתית שצועק "ירושלים של זהב, נצנצים, ולהט"ב", עלון מידע על אובדנות ומוקדי תמיכה עם תמונתה של דניאל דןוג סיגאוי, שהתאבדה בשנה שעברה, מחווה מדהימה לשירה בנקי, קבוצות מדהימות שצועדות יחד, ושמירה הדוקה של הכוחות הביטחוניים שאפילו דאגו שלא נראה את המחאות נגד המצעד שבחוץ.

המצעד בירושלים מנצח את המצעד בתל אביב, זה ברור לי.
אולם עדיין דרך ארוכה לפנינו לפני שנגיע למצעד המושלם. 
הצעד הראשון לדעתי, הוא התקשורת. כל עוד התקשורת תתמקד בצבעוני והשטחי המאבקים לא יקבלו תאוצה ונראות ואנשים יחששו להגיע לצעוד לצד הפרובוקציה שמתפרסמת בתקשורת.

אני אמשיך לצעוד גם בשנה הבאה. בתל אביב, בירושלים, ואני מקווה שאפילו בערים נוספות- למרות הנסיעות הארוכות לקצוות המדינה.
בסוף זה יהיה שווה את זה, כשאני אדע שנתתי את כל מה שהיה לי לתת לטובת השינוי, ובעזרת השם, הוא גם יתחולל.

יהיה זכרם.ן מהפכה.
רות.RosieRay
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ציטוטים אהובים..

"כולם מתים בסוף. חלק מתים בכוונה, חלק מתים במקרה. אבל דניאל,
דניאל מת בטעות." (עורבים)


"Too much love will kill you" (queen)

"Don't dream your life,
Live your dream."


"אין זהו אלא שחמט של יום וליל,
יד הגורל את האדם בו תטלטל;
תרים, תוריד, תזיז אף תחסל,
בתום תורו אל הקופסא הוא יתגלגל"



החיים הם צל חולף, שחקן אומלל המתנועע ומתהלך בגאווה על הבמה שעה אחרי שחדלנו לשמוע אותו... (שייקספיר)


" אף אחד לא מתקשר למשטרה כשהוא שומע ירייה אחת. אנשים אומרים, היי, מה זה היה? ומחכים לירייה נוספת. אבל כשזה לא קורה הם חושבים שזה בטח היה סתם מכונית שעברה, וחוזרים לראות טלוויזיה."

(קרוב מדי הביתה- לינווד ברקלי)

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין.

- אלברט אינשטיין


"
האם אי פעם הסתכלת על תמונה שלך, וראית זר ברקע? זה גורם לך לתהות לכמה אנשים זרים יש תמונות שלך. בכמה רגעים בחייהם של אנשים אחרים היינו? האם היינו חלק מהחיים של מישהו כאשר חלומותיו התגשמו? או היינו שם כשחלומותיו נבלו? האם עלינו להמשיך לנסות להכנס למקומות כאלו, כאילו שנועדנו איכשהו להיות שם? או שמא התמונה צולמה בלי כוונה? רק תחשוב. אתה יכול להיות חלק גדול בחיים של מישהו אחר, ולא לדעת את זה.
-
ויליאם ה. בראון


אם אנשים יעמדו במעגל למספיק זמן, הם בסופו של דבר יתחילו לרקוד.

- ג'ורג' קרלין

הכל תלוי במה שאתה מרגיל אנשים, הם יישענו עלייך כל הזמן אם תתן להם. עזוב, והם לא יוכלו.

סיירוס קרטיס


שנם שני סוגי אנשים שלעולם לא ישיגו דבר: אלו שאינם יכולים לעשות את מה שאומרים להם, ואלו שאינם יכולים לעשות דבר מלבד מה שאומרים להם.

- סיירוס קרטיס

"איני נהנה מן הכתיבה כלל. אם רק אוכל להפנות עורף לרעיון כלשהו, אם רק אוכל להימנע מלפתוח את הדלת אליו- אף לא אשלח ידי אל העט.
אך מדי פעם מתרחשת התפוצצות גדולה. גל של שברי זכוכיות ולבנים ועץ פורץ בעד קיר החזית, ומישהו פוסע מעל עיי- החורבות ואוחז בגרוני, ואומר חרש: "לא אניח לך עד שתעלה אותי, במילים, על הנייר". כך פגשתע בתעתועים."

(ריצ'ארד באך- תעתועים.)

אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים.


"הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה."

"לאדם שיש לו רק פטיש, כל דבר מתחיל להראות כמו מסמר."

"אין לכם נשמה, אתם נשמה. יש לכם גוף."

"אני הייתי מעדיף לחיות את חיי כאילו יש אלוהים ואז למות ולגלות שאין מאשר לחיות את חיי כאילו אין אלוהים ואז למות ולגלות שיש."

"אם אתה לא עומד בשביל משהו, אתה תיפול בשביל כל דבר."

"יש רק אדם אחד שיכול לעשות אותך באמת מאושר, האדם הזה הוא אתה."

"האופי שלך נמדד באיך שאתה מתייחס לאלה שלא יכולים להועיל לך בכלום."

"שני הימים החשובים ביותר בחיים שלכם הם היום שבו נולדתם והיום שבו גיליתם למה."

"פגשתי אדם עם דולר, החלפנו דולרים ועדיין לכל אחד מאיתנו יש דולר אחד. פגשתי אדם עם רעיון, החלפנו רעיונות ועכשיו לכל אחד מאיתנו יש 2 רעיונות."

"תהיה עצמך, כל השאר האנשים כבר תפוסים."

"לחיות זה הדבר הנדיר ביותר בעולם. רוב האנשים פשוט קיימים, זה הכל."

"אדיבות היא השפה שחירש יכול לשמוע ועיוור יכול לראות."


"עוקצנות, המפלט האחרון של אנשים צנועים כשפולשים לנשמתם."

תיאודור דוסטוייבסקי

"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונים לחזור עליה".

-וינסטון צ'רצ'יל-


"למד להיות מה שאתה ולמד להשלים בחינניות עם כל מה שאינך".

-אנרי פרדריק אמייל-


"בכל דבר יש סדק- ככה נכנס האור."

- לאונרד כהן-

"לפעמים, כשרוצים לחצות נהר, סירה לא תספיק. וצריך לבנות גשר."

-אני-

"אפשר להתלונן שלוורדים יש קוצים
או לשמוח שלקוצים יש וורדים".

-זיג זיגלר-

"אף שהעולם מלא בסבל, הוא מלא גם בהתגברות עליו".

-הלן קלר-


"תוויות נועדו לשימורים, לא לאנשים".

-אנתוני ראפ-


"החוויות הן אלה שהופכות אותנו למי שאנחנו.
כשאנחנו נולדים, אנחנו שום דבר פרט לשם שהורינו קבעו לנו.
אך במותנו, אני מקווה לפחות, יזכרו אותנו בזכות מה שעשינו במהלך חיינו.
את האדם שאנחנו, אנחנו יוצרים בכוחות עצמנו בלבד."